רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' מ"ע לידע ולהאמין שיש אלו' כו'. הנה הרמב"ם בפי' המשנה סנהדרין פ' חלק האריך לבאר כי עקרי הדת הם שלשה עשר שמחויב לידע ולהאמין כל אשר בשם ישראל יכונה (עיין ראש אמנה פרק י"ט שם ביאר שגם בחיבורו יד החזקה הובאו הי"ג עקרים כולם יעו"ש) והנה הנשר הגדול הר"י אברבנאל בספרו ראש אמנה ערך שם שאלות הרבה נגד הרמב"ם וסייעתו. ואחרי הקידה אפים מול גודל מעלת כבוד חכמתו הגדולה ז"ל הנה יש לי לדון על כל שאלותיו ועל דבריו בס"ד: השאלה הראשונה שם ז"ל עקרים ויסודות יוצדק להניח בכל חכמה מהחכמות טבעיית או לימודית אשר על השרשים ההם תסוב החכמה כולה ותועלת העקרים ההם היא כאשר יפול ספק בדברי החכמה יבאר אותם באותם העקרים הקודמים הכוללים שאין בהם ספק ולא ויכוח ואיך יוצדק זה בתורת משה שמחויבים אנחנו להאמין שכל מה שכתוב בתורת אלקים כולה אמת כל האמונות וכל המצות כקטן כגדול ואין בידינו לספק בדבר הקטן שבה כדי שנאמת אותן עם אותם העקרים והשרשים כו' הכופר בדבר קטן מהאמונות והסיפורים שבאו בתורה הוא מין ואפיקורוס וכמאמרם בסנהדרין צ"ט אפי' אמר כל התורה כולה משמים חוץ מפסוק זה הוא כופר בעיקר עכ"ל. נראה לפע"ד לפי מה שנחלקו הראשונים בענין הטועה באחד מן העקרים ומאמין היפך האמת מצד חסרון ידיעתו ומבלי דעת כוונת הכתובים על בוריין איך לדון בו והראב"ד ס"ל שאין זה מין וכ"כ הר"י אלבו בפ"ב לראשון וכן היא דעת הרב רדב"ז ח"ד סי' קפ"ז אבל דעת הרמב"ם שדינו כדין כופר ומין ממש והסכים עמו מהרי"א בפרק י"ב שם ודחה דעת הראב"ד וסייעתו בשתי ידים וז"ל שלדבריו כל כופר בעיקר שלא לכוונה יהי' בעל עוה"ב וכפי זה ימצא איש בלתי מאמין בשום עיקר מהעקרים כו' ולא נקרא מין ולא כופר בהיותו בלתי מבין כוונת התורה והדברים כולם לא יסבלם האמונה התוריית ושכל הישר כו' בלי ספק עכ"ל וכתב עוד שם על זה שאין ספק שהוא כופר ומין וסיים שם לפ"ז המינים הכופרים מצד הסכלות ואלישע אחר הכופר מפאת המרי הצד השוה שבהם כו' הם מינים וכופרים ואין להם חלק לעוה"ב עכ"ל: ולע"ד זהו השורש והטעם מה שלא יראה ולא ימצא לחז"ל בשום מקום מחלוקת בענין דבר הנוגע לעיקר מיסוד הדת וכ"כ הגאון מהר"ל בספר התפארת להדיא וז"ל אף אם היו חולקים שזה אומר הלכה כך וזה אומר כך הלכה לא הי' מחלוקת בדבר שהוא עיקר ואמונה בדת עכ"ל: והראי' ברורה לזה לפע"ד מן הכתוב כי יפלא ממך דבר. למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' ולא הזכיר, בכלל ההעלמות האלה כשיפול ספק באחד משרשי האמונה ויסודי הדת וכבר הרגיש בזה הגאון הקדמון בחובת הלבבות בפתיחתו יעו"ש. אבל הטעם הברור הוא כי גם אם ראוי, לפעמים שימצא דברי ריבות בין החכמים הנה לא יהא רק בענינים אלו טומאה וטהרה איסור והיתר חייב וזכאי אבל לא בענין מה משרשי התורה שאין בהם שייכות דברי ריבות ולא שום ספיקות שבעולם: וביאור זה לפע"ד למ"ש הריטב"א בפ"ק דעירובין י"ב בענין אלו ואלו דברי א' חיים וז"ל שאלו רבני צרפת היאך אפשר שיהי' אלו ואלו דא"ח ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראה לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל על זה ואמר לו השי"ת שיהי' זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהי' הכרעה כמותם עכ"ל. וא"כ להנ"ל שבעניני שרשי הדת לא ניתן בהם מקום להסתפק ולא נמסרו לחכמי הדור שיכריעו בהם לכאן או לכאן. ובהיות כן מובן ממילא שלא יוצדק במחלוקת כזו לומר אלו ואלו דא"ת ובטלה מחלוקת בזה לגמרי. ונראה שגם הראב"ד וסייעתו לא פליגי אלא בקצת ענפים המסתעפים מן השרשים אבל השרשים עצמן לית מאן דפליג שאין בהם לא ספק ולא מחלוקת כלל. והן הן דברי מהר"ל הנ"ל שלא יראה ולא ימצא מחלוקת בדבר שהוא עיקר ואמונה בדת:  ובהיות כן תמוה לי טובא איך יאמר הרדי"א שאין הפרש בין עיקר לאינו עיקר והלא ההפרש מבואר וגלוי כי הבדל רב ביניהם ולדוגמא מי שלא האמין שמשהה כזית חמץ ברשותו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא אין כאן מיחוש ולא שום כפירה חלילה שכבר האמינו כן גדולי חכמי ישראל ותלמידיהם דחמץ בככותבת ואעפ"י שאין הלכה כדבריהם מ"מ דבריהם דברי א"ת משא"כ מי שהאמין בהיפוך בענין יסוד ועיקר בדת הרי הוא מין וכופר בעיקר אעפ"י שהאמין כן בצד הטעות וחסרון ההבנה מ"מ כבר נטה מדרך אמונה וחייב מיתה לשמים וכמ"ש הרמב"ם להדיא והודה לו האברבנאל בכבודו ובעצמו שכתב וז"ל כי כמו שסם הממית כשיאכל אדם אותו יכלה רוחי ונשמתו אעפ"י שחשב שהוא מאכל בריא ונאות כן הכפירה והאמונה הכוזבת בעניני עקרי הדת עכ"ל. הרי א"כ מפורש ונגלה ההבדל שבין עיקר לאינו עיקר. ותגדל התימה על הראי' מש"ס סנהדרין צ"ט שכל האומר כל התורה כולה משמים חוץ מפסוק זה כו' פשיטא שזה ודאי כופר בעיקר היסוד הגדול שבידינו שכל התורה כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' היא הנתונה למשה מסיני ומה זו הוכחה שאין הבדל בין עיקר לאינו עיקר אדרבה הרמב"ם עצמו בחשבון העקרים כ"כ משמא דגמ' כל האומר כו' חוץ מגזירה שוה זו כו' הרי זה כופר בעיקר והוא אחד מן השלשה עקרים הראשיים כמ"ש לקמן בס"ד: טענה השנית וז"ל עקרים ויסודות בכל חכמה המה לקוחים ובנוים ליסודות בהיותם מקובלים כבר שכבר התבארו בחכמה אחרת כוללת ממנה ויותר קודמת לזו ודרך דמיון חכמת הטבע חקת התחלות מחכמת האלקית וחכמת הניגון מחכמת המספר שהיא היותר קודמת וכוללת ממנה אבל תורה האלקית אין תורה אחרת ואין חכמה ואין תבונה א' כוללת יותר וקודמת אלי' כדי שניקח ממנה עקרים ויסודות אלי' עכ"ל. והנה נאמר מלבד שאין הדברים מוכרחים בענין מה שיקרא עיקר לדת כי להנ"ל שההעלמה בכוונת הכתוב אינו אלא מצד שהדבר הנכתב אפשר שיובנו בו שתי הבנות מתחלפות ובזה הצד יש כמה פירושים שיש להם יותר יחס קצתם על קצתם או מצד רוב הדיעות שהסכימו עלי' או בהיותו מבורר ע"י מופת כגון כתובים המורים על גשמיות שכבר נתברר ע"י אותות ואמנים ומופתים אמיתיים שהשי"ת אינו גוף הגם שהמופת